איך מתים לתורה?

יש אנשים שיוצאים מגדרם כדי לרצות את אלוהים על ידי קיום מצוות ומעשים טובים. הבעיה היא שהם אינם מבינים את הבשורה

"אני מתי לגבי התורה בגלל התורה, כדי שאחיה לאלוהים" (גלט' ב' 19).

חוץ מישוע, שאול השליח היה האדם בעל הסמכות הרחבה ביותר בכל מה שקשור לתורה. סמכותו בעניין זה הייתה רחבה יותר משל כל אדם אחר בימיו. באיגרותיו הוא מתייחס לתורה למעלה ממאה פעם. ברוב המקרים הוא מדבר על חוקי המוסר - על עשרת הדיברות. לכן אין ספק שעל כל משיחי לנקוט בנוגע לתורה. רבים מאתנו חושבים שלתורה אין כל קשר אלינו, היות שנולדנו מחדש. אבל האמת היא שהעקרונות המוסריים שקיימים בתורה הם תרופה חיונית לעולם המשיחי בימינו.

את הדיון בעניין הזה כדאי להתחיל בדברים שכתב שאול לגלטים: "אני מתי לגבי התורה בגלל התורה, כדי שאחיה לאלוהים" (גלט' ב' 19).

קל להחמיץ את המשמעות של דבריו, משום שבמילים ספורות הוא מבטא עולם ומלואו. אם לא נהגה בדבריו בזהירות, נתייחס לפסוק הזה כאל בליל של מילים שאין להן משמעות רבה. ברור לי שרבים אינם מבינים כהלכה את דבריו אלה של שאול, והראיה לכך היא מיעוט הדרשות שעוסקות בנושא.

המשיחי מת לתורה

כששאול אמר שהוא מת לתורה, הוא התייחס לרגע שבו הוא נולד מחדש. שאול אומנם דיבר על עצמו, אבל דבריו תקפים לגבי כל משיחי. ברגע שנולדנו מחדש, מתנו לתורה. אין מדובר בתהליך גסיסה איטי. אנחנו מתים לתורה כהרף עין, ברגע שהתאחדנו עם המשיח, ברגע שהאמנו. מי שחי במשיח - בהכרח מת לתורה.

גם ההפך הוא נכון. מי שאינו משיחי - בהכרח חי לתורת אלוהים. מי שאינו מאמין מחויב לקיים את תורתו של אלוהים, בין שהוא חפץ בכך ובין שלא. אם הוא שואף לחיי נצח, הוא חייב לקיים את כל מצוות התורה, אלא אם כן הוא שם את מבטחו במשיח.

הטרגדיה הגדולה של מי שאינו מאמין בישוע היא שהוא אינו ער לכך שתורת אלוהים מחייבת אותו. אנשים כאלה פוטרים את עצמם מנקיפות מצפון כשהם אומרים שהדת אינה מדברת אליהם. אין זה חשוב אם היא מדברת אליהם או לא, שכן היא מחייבת אותם. ביום הדין יהיה עליהם לתת דין וחשבון על כך שלא עמדו בדרישות התורה. בידיו של אלוהים נמצא התיעוד המלא של כל המעשים והמחשבות של כל אחד מהם. חשוב לזכור שדי אפילו בחטא אחד כדי להרשיע אדם. המשיח אמר שמי שיפר את מצוות אלוהים ולא יתפייס עם איש ריבו לדוגמה, יושלך לבית הסוהר ולא יֵצא משם עד שישלם את מלוא חובו (מתי ה' 25-26). הרעיון הזה אומנם אינו אהוד בימינו, אבל המשמעות שלו ברורה: מי שאינו מאמין, יושלך לנצח לגיהינום, משום שלעולם לא יוכל לשלם במלואו את חובו ולעמוד בדרישות הצודקות של אלוהים.

אדם חילוני אינו חושב על כך. הוא שוחה עם הזרם בנהר התענוגות, וכלל אינו מודע לכך שבקצה הנהר יש מפל, ושהוא יפול לתוכו לאחר מותו. הוא "חי לתורת אלוהים" ולמצוותיו. הוא נתון למשפטו של אלוהים, חשוף לקללת אלוהים ואין לו כל יכולת לשמור בעצמו על נפשו.

יש עוד קבוצה של אנשים שחיים לתורה - הדתיים. האנשים האלה דווקא חושבים על חיי הנצח. שאול השליח היה אחד מהם לפני שנולד מחדש. הדתיים "חיים לתורה", ולכן מנסים בכל כוחם לקיים את מצוותיה. הם יודעים שרק אם יקיימו אותם, יזכו בצדקה.

אדם ירא אלוהים שלא נולד מחדש מנסה להפוך את התורה לבשורה. הוא מאמין שאלוהים נתן לנו את התורה כדי שנזכה בחיי נצח. על האנשים האלה אומר שאול: "מאחר שלא ידעו את צדקת האלוהים", הם "ניסו להקים צדקה משלהם" (רומ' י' 3). הצדקה שלהם היא התורה.

זו הטעות של כל האנשים שאינם מאמינים במשיח. הם מנסים להרוויח את מקומם במלכות השמים בכוח מעשיהם הטובים. אבל כל ניסיונותיהם להיות טובים ולקיים מצוות רק מרגיעים את מצפונם. יש מקומות, כמו ישיבות וחצרות חסידים, שבהם אנשים יוצאים מגדרם כדי לְרצות את אלוהים על ידי קיום מצוות ומעשים טובים. בדתות אחרות, בעיקר במנזרים, אנשים מנסים לְרצות את אלוהים על ידי כך שהם משפילים את עצמם. האנשים האלה אינם יכולים להבין את הבשורה, ולכן הם עושים כמיטב יכולתם כדי לזכות בחסד אלוהים ובחיי נצח. הססמה שלהם היא מעשים, מעשים ועוד מעשים.

מדוע זה כך? משום שכל אדם שנולד "חי לתורה". הוא אינו מכיר דרך אחרת להגיע לאלוהים. רק ביום הדין יגלו הרבנים, הדתיים, הנזירים ואחרים שכל מעשיהם היו לשווא, משום שהם חיפשו שלום אמיתי במקום הלא נכון. שאול השליח הכיר בכך, ולכן כתב שלאחר שהאמין במשיח - הוא "מת לתורה".

אדם שנולד מחדש ומאמין במשיח, מגלה שכל מערכת היחסים שלו עם אלוהים השתנתה, שהיא מתוקנת. היחס שלו למצוות התורה השתנה. הוא אינו צריך להלקות את עצמו ואינו משועבד עוד למעשיו. יש לו אדון אחר.

כל הדרכים שאנשים נוקטים בניסיון להגיע לאלוהים, פרט לדרך שסיפק המשיח, הן שגויות. כולן לוקות באותה בעיה: הן מבוססות על מאמצים של בני אדם, ולכן הן שקריות. על כך אמר שאול שמדובר ב"בשורה אחרת". אבל "אין אחרת" (גלט' א' 6-7). עלינו להתייחס לאלה שמכריזים בשורה אחרת, כולל אלה שמבוססות על מעשים ולא על חסד, כפי שהתייחס אליהם שאול: "אם מישהו ישמיע לכם בשורה שונה מזו שקיבלתם, חרם יהיה!" (פס' 9).

המשיחי מת בגלל התורה

מה גורם לאדם להבין שאין די במעשים טובים? רבים אינם מבינים את זה כלל, אבל מי שבאמת מחפש צדקה, מי שאינו מוצא מרגוע לנפשו למרות כל ניסיונותיו לחיות על פי מצוות אלוהים - ימצא את התשובה. שאול השליח כבר נתן את התשובה: "מתי לגבי התורה בגלל התורה".

התורה - חוקי המוסר - חודרת ללבו של האדם בכוח רוח הקודש, ושמה קץ לניסיונותיו להצדיק את עצמו. התורה משמשת כחרב ביד רוח הקודש. היא עוקרת את הנטייה הטבעית של כל חוטא למצוא חיי נצח ושלווה בזכות מעשים טובים. על כך אמר שאול: "אם כן, מה נאמר? האם התורה היא בחזקת חטא? חס וחלילה! אך לא הייתי יודע מהו חטא אילולי התורה... ואני מתִי. ומצאתי כי הדיבר שהיה דרך לחיים, גורם מוות... ובכן התורה קדושה, והדיבר הוא קדוש וישר וטוב. היתכן, מכאן, שדבר טוב גרם לי מוות? בשום פנים לא! אולם החטא, למען ירָאה שהוא חטא, גרם לי מוות באמצעות משהו טוב, כדי שעל ידי הדיבר יובלט החטא במלוא חומרתו" (רומ' ז' 7-13). שאול בעצם אומר שלאחר שהבין בעזרת התורה כמה חמור הוא החטא, הוא נואש מלמצוא ישועה באמצעותה.

כלומר, אותם חוקים ומצוות ששאול חשב שיושיעו אותו, בעצם הרשיעו והמיתו אותו. התורה היא הכלי שאלוהים משתמש בו כדי לדכא את התקווה שלנו להיוושע בה. ניתן לומר שלתורה ישנם שני היבטים: היא הברית שאלוהים כרת עם ישראל, והכלי שמשמש בידיו כדי להכריז את הבשורה. התורה מובילה אותנו אל הבשורה משום שהיא גורמת לנו להתפכח מהאשליה שהיא עצמה תושיע אותנו.

שאול גילה את זה לראשונה כשפגש את המשיח בדרך לדמשק (מה"ש ט'). המאבק שהתחולל בלבו של שאול התחיל ככל הנראה עוד קודם לכן. אבל כשישוע פנה אליו, תם המאבק. שאול "מת לתורה" לאחר שהבין בעזרתה שהוא חוטא, ולאחר שהשליך את עצמו בזרועות החסד של המשיח כדי לקבל חיי נצח. המהפך הזה גרם לשינוי מהותי בפעילותו של שאול למען אלוהים: "האיש אשר רדף אותנו בעבר, מטיף עכשיו את האמונה אשר בעבר עשה בה שַׁמות" (גלט' א' 23). אין פלא שהמאמינים ששמעו על המהפך הזה היללו את אלוהים (פס' 24).

אומנם איש אינו יכול לגרום לזולת להיוושע, אבל על כל משיחי להתפלל שאלוהים יתן את מתנת הישועה לרבים. על כולנו להציג בפני החוטאים את בשורת אלוהים, בדרך שתגרום להם להבין שאין טעם בניסיונות שלהם להצדיק את עצמם ולהיוושע בזכות מעשיהם. החברה בימינו זקוקה לבשורה, ועלינו להשמיעה.

על המבשר להכין את עצמו למשימה, כפי שדייג מכין את הרשת לפני צאתו לדיג. המטרה היא ללכוד את הדגים ברשת עד שהם יתייאשו מהניסיון להימלט לים הפתוח. רוח הקודש עוזר לנו במשימה כשהוא מגלה לאנשים את רוח העבדות, ואצל אלה שאלוהים בחר להושיע הוא הופך לרוח ש"מקנה מעמד של בנים" (רומ' ח' 15). כשאנחנו מבשרים אנחנו בעצם גורמים לאנשים להבין שהם אשמים בחטאיהם, ושאין להם סיכוי להשתחרר בכוחות עצמם מהחטא והעונש.

המשיחי "חי לאלוהים"

שאול מסביר מהי התכלית הרוחנית והמוסרית של מי שעובר מהתורה אל החסד: "חיים לאלוהים". מי שנולד מחדש שואף לשרת את אלוהים ולעשות את רצונו. הלידה מחדש משנה את הנפש. המשיחי הופך מאדם שחושב על עצמו לאדם שחושב על אלוהים. השינוי הזה מהפכני יותר מהתגלית של קופרניקוס (אסטרונום פולני, מאבות הרעיון שכוכבי הלכת סובבים סביב השמש). עולמו של אדם שאינו מאמין סובב סביב עצמו. לעומת זאת עולמו של המשיחי סובב סביב אלוהים. היתכן שינוי מוסרי גדול מזה? דרוש נס אדיר כדי לגרום לחוטא לשנוא את חטאיו ולאהוב את אלוהים שעד אז הוא חטא נגדו.

רבים חושבים שעשרת הדיברות אינם תקפים עוד כפי שהיו לפני שנולדנו מחדש. היות ש"מתנו לתורה", האם מן הראוי שנשליך את התורה לערמת הדברים שאינם מנת חלקו של המשיחי? אני מודה שהפיתוי קיים. אנחנו רוצים להשליך את התורה מאחורי גבנו, כאילו הייתה בגד ישן או נעליים שאינן מתאימות עוד. אבל לתורה יש תפקיד חיוני גם בחיינו כמאמינים - חוקי המוסר הם החוקים שעל פיהם עלינו לנהל את חיינו.

כמובן שהמשיחיים מנסים לנהל אורח חיים שמפאר את אלוהים, אבל רבים טוענים שאיננו כפופים עוד לחוק כלשהו פרט לחוק האהבה.

הבעיה היא שכשאנחנו חושבים רק על אהבה, לא ברור לנו כיצד עלינו לנהל את חיינו. גם בהוליווד מאמינים באהבה, אבל אורח החיים שמקובל שם בוודאי אינו יאה למשיחי. גם חסידי העידן החדש מתמקדים באהבה, אבל למושג אהבה יש אצלם משמעות שונה. המושג אהבה הוא חסר משמעות אם לא מגדירים אותו בצורה ברורה.

בברית החדשה יש הסבר מצוין. שאול חשב על השאלה הזאת, ולכן הגדיר את האהבה בצורה ברורה: "האהבה היא קיום התורה במלואה" (רומ' י"ג 10). אם למישהו לא ברור למה כוונתו במילה "תורה", פסוק 9 מספק את התשובה: "הן המצוות 'לא תנאף', 'לא תרצח', 'לא תגנוב', לא תחמוד', וכל מצווה אחרת, כלולות במאמר 'ואהבת לרעך כמוך' ". אין כל מקום לבלבול. אהבה היא ציות לחוקי המוסר של אלוהים.

עשרת הדיברות נותנים משמעות רוחנית למילה אהבה. התורה איננה הבשורה, והיא אינה יכולה להושיע איש. אבל לאחר שנולדנו מחדש התורה מראה לנו איך נוכל לנהל את חיינו בדרך שתפאר את אלוהים ותתאים למצוותיו. משיחי שמבקש לעשות את רצון אלוהים, ימצא בחוקי המוסר שבתורה את כל מה שנחוץ לו.

כששאול השליח אמר: "אני מתי לגבי התורה בגלל התורה, כדי שאחיה לאלוהים. עם המשיח נצלבתי..." (גלט' ב' 19-20), הוא הוכיח את אלה שחשבו להיוושע בזכות קיום התורה. שאול בעצם אמר: "אתם אומרים לי לְרצות את אלוהים על ידי קיום התורה, אבל אני אומר לכם את ההפך. לא הבשורה הרשיעה אותי, לא הבשורה חשפה בפנַי את כישלונותי וביישה אותי. לא הבשורה לקחה ממני כל תקווה להיוושע. התורה אמרה לי שאני מת ושאני ראוי לכל גנאי בעיני אלוהים. התורה אמרה לי שאני אשם ואבוד. ההכרה הזאת באה מהתורה עצמה, והנה אתם אומרים שעליי לחפש שם את ישועתי. הרי זה כאילו שאמרתם לי לשתות רעל כדי להתחזק".

התורה משמשת כמראה שבעזרתה אנחנו רואים את חולשותינו, את אשמתנו, את הטבע המושחת שלנו. מי שמביט במראה הזאת, שוקע ביאוש. בלי התורה לא היינו יודעים כמה חלשים ומושחתים אנחנו, משום שלא היינו מכירים את עצמנו ולא את החטא שבנו. כשאנחנו מבינים כהלכה את הדרישות שאלוהים מציב בפנינו, אנחנו חשים חסרי אונים. אם נדמה לנו שאנחנו חיים, ושניכנס כצדיקים למלכות אלוהים בזכות מעשינו הטובים, סימן שהתורה מתה לגבינו. סימן שרמסנו וקברנו אותה עמוק באדמה. אבל אם התורה משפיעה על חיינו, אזי היא חיה ואילו אנחנו מתים בגללה. התורה היא כמו חרב שחודרת ללבנו. החתך שהיא עושה בקרבנו הוא חיוני, משום שבלעדיו לא נפנה אל הבשורה (ג'והן קלווין).

המאמר: How are We Dead to the Law?

מתוך: The Banner of Truth

אינני מאמין שאפשר להכריז את הבשורה מבלי להכריז גם את התורה. התורה היא המחט שבעזרתה תופרים את חוט השני, שהוא הבשורה. לא תוכל להחדיר את חוט השני ללבו של איש מבלי לנעוץ את המחט תחילה. מי שאינו מכיר את התורה אינו מכיר בכך שהוא חוטא ולכן אינו מכיר בערך הקורבן. איש לא יירפא בבשורה אם לא נפצע מהתורה. איש לא יחיה לבשורה אם לא מת לתורה (צ'רלס ספרג'ון)