סיפורו של אלי

האיש באוטובוס: רק אחרי שאלוהים הושיע אותי, יכולתי לראות (כשהבטתי אחורה על חיי) את כל הפעמים שאלוהים קרא לי לשוב אליו. הפעם הראשונה (לפחות ממה שאני זוכר) שאלוהים קרא לי הייתה כשהייתי בתיכון. יום אחד בזמן שנסעתי באוטובוס (אני לא זוכר בדיוק לאן) התיישב לידי מישהו באוטובוס, לא הכרתי אותו והוא ידע לדבר רק אנגלית... הוא החל לפתח איתי שיחה (בזמן שנסענו באוטובוס), הוא רצה לדעת באיזו תחנה לרדת מהאוטובוס (כי הוא רצה להגיע לאן שהוא), ניסיתי להיות מנומס ולנסות להסביר לו איפה הוא צריך לרדת. אבל לאחר כמה דקות הגיעה התחנה שבה אני הייתי צריך לרדת מהאוטובוס.

במקרה או שלא במקרה, גם הוא (אותו האיש) ירד ביחד איתי מהאוטובוס. אמרתי לו להתראות ופניתי ללכת לדרכי, אבל בדיוק באותו הרגע הוא פנה אליי ואמר לי שהוא הגיע לארץ מארצות הברית בגלל שהיה לו חלום ובו ישוע התגלה לו ואמר לו שהוא צריך ללכת לישראל ולספר לעם שלו (היהודים) עליו ועל כך שהוא המשיח שלהם. הוא (האיש מהאוטובוס) גם אמר לי שהוא ישמח להיפגש איתי אם אני רוצה ולספר לי יותר על ישוע, והוא שאל אם אני יכול לתת לו את מספר הטלפון שלי כדי שנוכל להיות בקשר ולהיפגש כדי לדבר על ישוע... הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי: "מה עשיתי שזה מגיע לי"? הייתי בטוח שהוא משוגע או משהו בהגדרה פסיכולוגית קרובה לזה :) אז נתתי לו מספר טלפון לא נכון ונפטרתי ממנו :) אבל תודה לאל, שהוא (אלוהים) לא ויתר עליי והמשיך לקרוא לי לשוב אליו...

השירות בצבא: הפעם השנייה שאלוהים קרא לי הייתה בזמן השירות הצבאי שלי. באותו זמן הייתי במסגרת של קורס ואלוהים סידר את הדברים כך שאחד החיילים בקורס שלי היה מאמין. כבר בקורס הוא מצא חן בעיני כבן אדם, כשהסתיים הקורס כל אחד מהחיילים בקורס הוצב בבסיס כלשהוא ברחבי הארץ, לשמחתי (ולפי התוכנית של אלוהים) נשארתי להדריך באותו הבסיס עם אותו מאמין. מאוד רציתי שנהיה חברים טובים מכיוון שהוא היה (ועדיין כזה) אדם נפלא ומקסים, היה משהו כל כך שונה בו לטובה. ולשמחתי נהפכנו להיות חברים טובים.

כבר בתחילת הקשר איתו שמעתי כל מיני שמועות לגביו: שהוא מאמין במשהו שונה, שהוא לא בדיוק יהודי... אבל זה ממש לא שינה לי. באותה תקופה הגדרתי את עצמי כאתאיסט (למרות שלא האמנתי בצירוף מקרים, והייתי מוכן לומר שיש כוח גדול ממני –  לא הייתי מוכן לומר שזה אלוהים), כל מה שרציתי זה לומר שזה (דויד) חבר טוב שלי שפגשתי בצבא (ולא היה אכפת לי במה הוא האמין).

דויד השתחרר מהצבא שנה לפני, ולי היה מאוד חשוב שנשמור על קשר (כי "הרווח הנקי" שלך מהצבא זה האנשים שאתה פוגש שם ונשאר איתם בקשר). שוב לשמחתי, שמרנו על קשר והיינו משתדלים להיפגש ולדבר אחת לכמה זמן כשיכולנו. ככל שהזמן חלף, השיחות שלנו הפסיקו לעסוק במפקדים של הבסיס ועברו לנושאים יותר גדולים וחשובים: היינו מדברים על אלוהים והקיום שלו... (הדבר לקח כמה שנים של היכרות) אחרי כמה זמן דויד שאל אותי אם אני אהיה מוכן לקרוא איזה ספר שהוא ייתן לי? אמרתי לו: "כן, אין שום בעיה".

זה לקח לדויד כמה חודשים עד שהוא הביא לי את הספר וזה לקח לי כמה חודשים עד שהרמתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר הוא מאוד מצא חן בעיני וסיימתי לקרוא אותו תוך שבועיים (שיחסית לקצב הקריאה שלי זה ממש מהר :) מעבר לזה שאהבתי את הספר, הספר העלה בפני שאלה מאוד חשובה, השאלה הייתה: האם אני באמת מאמין שאלוהים קיים או לא? ומשום מה (לא כמו בפעמים אחרות) השאלה הזו ממש הטרידה אותי, עד כדי כך שלא יכולתי להניח אותה בצד ולומר: "טוב, אני אתעסק עם זה כשאני אהיה בן 50" או "אני אחשוב על זה לעומק לפני שאני אמות"

השאלה ממש הטרידה אותי והרגשתי שאני חייב לשבת עם עצמי ולהגיע להחלטה סופית בנושא הזה אחת ולתמיד...

המתנה החומרית הכי טובה בעולם: אז החלטתי ללכת ולבחון את כל מה שהאמנתי בו באותה תקופה... כמו למשל: תיאורית האבולוציה (שנתפסה בעיני תמיד כהוכחה מדעית נגד קיומו של אלוהים), התחלתי לבדוק ולברר לעומק מה נמצא ומה באמת יודעים על מוצאו של האדם ודי הופתעתי לגלות שבסה"כ מדובר בתיאוריה ללא שום הוכחות ממשיות... שהתאימה לי במשך שנים רבות שבהן הכחשתי את קיומו של אלוהים. הבנתי שהאבולוציה היא אמונה כמו כל אמונה אחרת, ואפילו אמונה די עיוורת. הבטתי מסביב ולא יכולתי לחשוב על הסבר יותר הגיוני מזה שיש בורא לכל מה שאני רואה מסביב, המורכבות של הדברים מסביבי ובי פשוט לא יכלה להיווצר במקרה ללא שום תכנון.

התחלתי לחשוב על אלוהים ועל הממשות שלו, ניסיתי להבין מה יש לי נגדו ומדוע אני לא מוכן לתת לו את "הקרדיט" על כל מה שהוא עשה? הרי אם אלוהים הוא אכן ישות אוהבת שבסה"כ רוצה בטובתי  למה אני לא מוכן להודות שהוא קיים וללכת אחריו ואחרי דברו (התנ"ך)? בסופו של דבר הגעתי לנקודה שהייתי שלם עם התובנות שלי: ידעתי שאלוהים קיים, שהוא ברא אותי ואת כל מה שקיים, וידעתי שהתנ"ך הוא נכון ואמיתי. לא פחדתי לומר זאת בגלוי ולא פחדתי שהחברים הלא מאמינים שלי יצחקו עליי בגלל זה. הרגשתי שמח על כך לכמה שניות אך זמן קצר לאחר מכן פחדתי ונהייתי מדוכא... הסיבה הייתה בגלל שהתמונה שהופיעה לי בראש לאחר אותה שימחה פנימית הייתה של אדם חרדי משכונת מאה שערים ולא הבנתי למה אלוהים רוצה שאני אתלבש ואתנהג ככה.

ואז התחלתי לחשוב על דויד ועל הקשר שלו עם אלוהים, התחלתי לחשוב למה לדויד אין זקן, למה הוא לא חובש כיפה, למה הוא לא לבוש בבגדים של שחור ולבן, למה אף פעם לא ראיתי אותו מניח תפילין או מתפלל ואיך הקשר שלו עם אלוהים בא לידי ביטוי? הספר שדויד נתן לי דיבר גם על היהודים המשיחיים וישוע ולא הבנתי את הקשר של ישוע אליי כיהודי. אז התקשרתי לדויד וקבענו להיפגש כדי לדבר על הספר שהוא נתן לי ועל עוד כל מיני שאלות שהיו לי... דויד ענה לי על כל השאלות שהיו לי ונתן לי את המתנה החומרית הכי טובה שקיבלתי עד היום: התנ"ך עם הברית החדשה ביחד.

זוהי האמת ואין אחרת: מכיוון שכמו מרבית הישראלים בארץ, לא ידעתי כלום על הברית החדשה. כשחזרתי הביתה התחלתי מיד לקרוא את הברית החדשה. שמחתי לגלות שישוע היה יהודי ובעצם "אחד משלנו" ("ספר תולדות ישוע המשיח בן דוד בן אברהם" – מתי א' 1). בחנתי את הברית החדשה מהרגע הראשון שהתחלתי לקרוא אותה (לדוגמא, מתי כותב: "והנה כל הדורות מן אברהם עד דוד ארבעה עשר דורות..." – מתי א' 17. אני ספרתי את הדורות אחד לאחד כדי לראות שאף אחד לא מנסה לעבוד עליי :) בכל פעם שמתי ציטט נבואה או משהו מהברית הישנה, בדקתי שהציטוט שלו באמת נמצא שם... כל אותו זמן שקראתי את הברית החדשה, בדקתי ובחנתי אותה מול ספרי היסטוריה חיצוניים שהצלחתי להניח את ידי עליהם.

אני מניח שבערך באמצע בשורת מתי, הבנתי שאף אחד לא מנסה "לעבוד עליי" ופשוט המשכתי לקרוא. ככל שקראתי והתפללתי יותר ויותר אלוהים הראה לי שישוע הוא אכן המשיח שעם ישראל חיכה ועדיין מחכה לו היום. לאחר קריאה נוספת ושיחה עם מאמינים, הבנתי שאני צריך להתפלל כדי לקבל את האדון לליבי. וכך היה ב: 10.4.04 התפללתי לאלוהים, התוודיתי לפניו שאני חוטא שזקוק לקורבן של ישוע עבורי וביקשתי לקבל אותו כאדון לחיי... (החיים לא נהיו קלים מאותו רגע והלאה, להיפך, אז כפי שאמר לי אחד האחים שהתפללתי איתו: "החלה המלחמה" וכך היה, אבל זה כבר סיפור אחר)

כחודש אחר כך, לאחר קריאה נוספת ומסר ששמעתי בנושא, הבנתי את משמעות הטבילה וביקשתי להיטבל.

למעשה העדות שלי לא מסתיימת כאן, אלא רק מתחילה... כי ישוע קורא לנו להיות לו לעדות בכל יום, מרגע שבחרנו ללכת אחריו.