צ'ארלס ספרג'ון

צ'ארלס קפץ ממקומו בהתרגשות. "כמעט הגענו!", הוא קרא בשמחה.

"האם אתה מרגיש כמו מישהו שחוזר הביתה?", שאל אביו.

צ'ארלס בן העשר חשב מעט ואז ענה: "אני חושב שכן. הרי גרתי עם סבא וסבתא עד גיל חמש, ולאחר מכן חזרתי אליהם כל קיץ".

"ומה אתה מרגיש כשאתה חוזר אליהם?", שאל אבא.

"אני אוהב את סבא וסבתא ואני אוהב את הבית הגדול שלהם. יש בו הרבה מקומות מסתור. ויש מקום אחד שאני הכי אוהב", חייך צ'ארלס.

"אתה מוכן לגלות לי מהו?", שאל אבא.

"כן", צחק צ'ארלס, "זה חדר עם מדפים מלאים בספרים ובנוסף יש על הרצפה ערמות של ספרים שאין להם מקום על המדפים. כשאני נכנס לשם אני מרגיש כמו במערת מטמון עם אוצרות רבים".

"ומצאת שם אוצר?", שאל אבא.

"כן," ענה צ'ארלס בהתרגשות, "יש שם ספר ובו סיפורים על אנשים שנשארו נאמנים לישוע למרות שהם ידעו שיהרגו אותם בגלל אמונתם. אבל הספר האהוב עלי ביותר הוא 'מסעות ההלך'. 'משיחי' הוא הדמות הראשית בספר והוא עבר כל מיני הרפתקאות. הוא אפילו עבר בין אריות שואגים כדי להגיע למלכות האלוהים".

אביו חייך אליו ואמר: "אני יודע, אני מכיר את הספר. גם אני קראתי בו ואני זוכר את האריות".

צ'ארלס בילה בביתם של סבתא וסבא במשך כל הקיץ. הוא קרא ספרים רבים וסביו לימד אותו על אלוהים ועל חסדו.

כשצ'ארלס היה בן 14 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר משיחי באחת הערים באנגליה. באותה שנה אלוהים, בחסדו, הושיע את צ'ארלס ספרג'ון. צ'ארלס סיפר לחבריו ללימודים איך אלוהים כבש את לבו: "ביום ראשון ירד שלג כבד אז נכנסתי לקהילה קטנה שלא הכרתי. כולנו חיכינו בבית הקהילה לדרשה של רועה הקהילה. אבל הוא לא הצליח להגיע בגלל השלג. אחד מהגברים בקהילה החל ללמד במקומו. בהתחלה חשבתי שהוא טיפש". האיש קרא מישעיהו מ"ה 22: "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ  כי אני אל ואין עוד".  "היה נדמה לי שהוא מסתכל לי ישר לעיניים", סיפר צ'ארלס.

"זה בטח היה מביך", אמר אחד החברים, אבל צ'ארלס התעלם והמשיך לספר: "הוא הסביר לי: פנה אל ישוע, כי אין דרך אחרת לחיות מלבד לפנות אל ישוע ולהאמין בו' ".

"נו, אז מה?", שאל החבר.

"פתאום הבנתי", אמר צ'ארלס, " הבנתי שאין דרך אחרת להגיע אל אלוהים. ביקשתי סליחה מאלוהים והתפללתי שהוא יסלח לי. אמרתי לו תודה שהוא שלח את ישוע שימות עבורי. עכשיו אני יודע בוודאות שישוע הוא המושיע שלי".

כבר בגיל שבע עשרה היה צ'ארלס ספרג'ון רועה של קהילה קטנה. שנתיים לאחר מכן הוא עבר לגור בלונדון וגם שם הוא היה הרועה של הקהילה והתפרסם כמורה מבריק. כולם בלונדון דיברו עליו ועל הדרשות הנפלאות שלו. רבים באו לשמוע אותו מלמד.

אותה שנה (1854) הייתה מאוד קשה. רבים בלונדון חלו במחלת הכולירע ורבים מתו. צ'רלס היה עצוב כי כמעט בכל יום נערכה לוויה שבה נקבר מישהו מהקהילה. "אני יודע שהמאמינים מהקהילה הולכים להיות עם אלוהים לאחר מותם, אבל לבי נשבר כשאני חושב על כל אלה שמתים ואין להם את התקווה הזאת".

ספרג'ון התחתן עם סוזאנה, שהייתה בחורה צעירה מהקהילה שבה הוא שירת.

יום אחד, כשחזרו הביתה מאספת הקהילה, אמרה סוזאנה לבעלה: "אומרים שיש כבר ששת אלפים איש בקהילה שלנו. אני חושבת שזה נכון. היום לא היה בכלל מקום פנוי למרות שבניין הקהילה חדש וגדול".

ספרג'ון ישב כשעל ברכיו ישן אחד התאומים שנולדו לו ולסוזאנה. על ברכיה ישן התאום השני. סוזאנה המשיכה ואמרה: "אחד השמשים אמר לי שהדרשות שלך תורגמו כבר ליותר מעשרים שפות כולל רוסית, סינית, יפנית וערבית".

"הכול נכון", אמר צ'ארלס, "ואני אסיר תודה על כך. אבל אני מקווה ומתפלל שהאנשים ישמחו יותר לשמוע את דבר אלוהים מאשר אותי. התכוונתי ללכת לישון היום מוקדם, אבל הזכרת לי שיש הרבה דברים שאני צריך להודות לאלוהים עליהם ועוד דברים שאני רוצה לבקש מאלוהים בתפילה" .

צ'ארלס ספרג'ון מת ב-1892 בגיל 57 ועד היום, למרות שעברו מאז למעלה ממאה שנים, הוא ידוע בקרב המשיחיים בכל רחבי העולם.