|
בתקופה שלי היו המדיינים האויבים העיקריים של בני ישראל. הם גנבו לנו את בעלי החיים והשחיתו את החיטה והשעורה.
בני ישראל זעקו אל אלוהים ואלוהים בחר בי שאני אנהיג את העם. אני לא גיבור גדול, לא בן של שר או מפקד בצבא, אפילו לא הבן הבכור במשפחה, אבל אלוהים בחר בי כדי לעזור באמצעותי לעם ישראל. בהתחלה היה לי קשה להאמין שדווקא אני נבחרתי, אבל אלוהים עודד אותי, הראה לי את כוחו הגדול ועזר לי לציית לו.
אלוהים אמר לי לא לקחת למלחמה את האנשים שפחדו. צמצמתי מאוד את מספר החיילים שלי, אבל עדיין היו לי יותר מדי לוחמים.
אלוהים אמר לי לקחת את קבוצת הלוחמים למעיין ולומר להם לשתות מהמים. אלה שכרעו על ברכיהם, כמשתחווים, וליקקו מהמים כמו כלב נשלחו הביתה, ואלה שלקחו מהמים בידם אל פיהם, נשארו איתי. כך נשארו לי בסך הכול 300 לוחמים. |
באותו לילה אמר לנו אלוהים לרדת לעבר מחנה המדיינים. הסתכלתי לעבר המחנה הגדול שלהם וראיתי שהיו שם חיילים רבים שמילאו את העמק כמו חגבים. הם היו כל כך רבים שהם נראו כמו גרגרים של חול על שפת הים.
התחלקנו לשלוש קבוצות. כל לוחם החזיק בידו האחת שופר ובשנייה כד ריק ובו לפיד. כל קבוצה הגיעה מכיוון אחר, וכשנתתי סימן, כולם זרקו ביחד את הכדים שבידם וניפצו אותם ברעש גדול. ביד שמאל הם החזיקו בלפידי האש וביד ימין החזיקו בשופרות ותקעו בהם. המדיינים המבוהלים החלו להתרוצץ בפחד, דקרו זה את זה תוך כדי מרוצה וניסו לברוח מהמחנה. שלחתי שליחים שקראו לבני ישראל שגרו בקרבת מקום, והם באו לעזור ותפסו את האויבים הבורחים ואת המפקדים שלהם. למרות שהיינו מעטים, אלוהים העניק לנו ניצחון.
מי אני?
התשובה מהסוף להתחלה (ןועדג) |