מסמר וקיסם

הילדים בשכונת בית הכרם ישבו וסיפרו בדיחות גסות. נתן, שעמד לידם, היה מוטרד מאוד אבל הוא לא הוציא מילה מפיו. "לא הבנת את הבדיחה?", שאל אותו אחד הבנים כשהבחין בכך שנתן לא צחק מהבדיחה. נתן בלע את הרוק שבפיו. "הבנתי," הוא אמר. "כבר מאוחר. אני חייב ללכת".

הוא מלמל שלום לכולם ומיהר לדרכו. "למה לא יכולתי להגיד להם להפסיק?", הוא חשב. "ולמה נשארתי שם כל כך הרבה זמן? ממש קשה להיות הילד המאמין היחיד בכל השכונה".

הוא הלך במהירות. ראשו היה מורכן ועסוק במחשבות. הוא לא שם לב שאריה, רועה הקהילה, עמד בדרכו. "שלום נתן, לאן אתה כל כך ממהר?", שאל אריה.

"לשום מקום. אני פשוט מתרחק מהילדים האלה. הם מדברים לא יפה", סיפר נתן. "הייתי צריך להגיד להם שזה לא בסדר, אבל לא אמרתי. באמת קשה להיות המאמין היחיד בשכונה".

"נכון", הסכים אריה. הוא הוציא קיסם שיניים מכיסו. "אתה כמו הקיסם הזה. הנה, נסה לשבור אותו". נתן שבר את הקיסם בקלות.

"כן, אני כמותו", הוא הסכים. "אני המשיחי היחיד, ואני לא חזק מספיק כדי להגיד להם משהו".

"אבל אתה לא לבד", אמר אריה. הוא הוציא מכיסו מסמר ועוד קיסם שיניים. "נסה עכשיו. תוכל לשבור את הקיסם כשהמסמר לצידו?".

"אני לא יכול", ענה נתן. "אבל, מי הוא המסמר? אבא? אולי אתה? הייתי מרגיש הרבה יותר חזק אם אחד מכם היה עומד לידי, אבל אתם לא תמיד שם".

"נכון", אמר אריה. "אבל ישוע נמצא תמיד לצידך. בקש ממנו שיעזור לך. הוא תמיד ייתן לך כוח לעשות את הדבר הנכון".

"זו הבעיה שלי, לא סמכתי על ישוע", הסכים נתן והביט במסמר. "תגיד לי, אריה, למה יש לך בכיס מסמר וקיסם?".

"אני הולך עכשיו לבקר את המשפחה החדשה שהגיעה השבוע לקהילה. יש להם בן ששמו אלישע", אמר אריה. "גם הוא לא מסתדר עם הבנים האלה. אתה מבין, אלישע חושב שהוא הילד המשיחי היחיד בשכונה הזאת".