|
"אני ממש לא יכול לסבול אותך" צעק תום לאוריאל. "אל תיכנס יותר לחדר שלי! אתה גנב!"
"הי, מה קורה שם" קרא סבא, כשהוא עומד במסדרון בין החדרים. "על מה כל הצעקות כאן?" "תום אומר שגנבתי לו את המספריים. אבל אני לא לקחתי אותם" צעק אוריאל מחדרו. "הוא שקרן. וכדאי לו גם לא להיכנס יותר לחדר שלי", המשיך אורי וטרק את דלת חדרו. סבא החליט לתת לשניהם להירגע וכשהוא פנה לסלון הוא ראה שם את המספריים מונחים על השולחן. הוא קרא לשני הבנים שלמראה המספריים המשיכו לצעוק שהשני הוא זה שהניח אותם שם.
"שקט!" הורה להם סבא. הוא סימן להם ללכת אחריו ופנה לכיוון המטבח. סבא הניח על השיש ביצה וספל לידה. "אוריאל, שבור את הביצה אל תוך הספל" אמר סבא. הבנים התפלאו מה הוא מנסה לעשות, אבל אוריאל עשה כפי שהתבקש. "עכשיו" אמר סבא "תום, החזר את הביצה לתוך הקליפה בבקשה, בדיוק כפי שהיא היתה קודם לכן". |
תום לא ידע מה לעשות "למה אתה מתכוון?" הוא שאל "זה לא אפשרי, סבא. אי אפשר לתקן ביצה שבורה".
"זה מה שרציתי להראות לכם" אמר סבא. "לא הכל אפשר לתקן בקלות. אתם בנים, אמרתם מלים לא יפות אחד לשני. עכשיו לקחת את המלים בחזרה לא ניתן כמו שלא ניתן להחזיר את הביצה לקליפה השבורה". שני הבנים הרגישו רע. "אף פעם אל תשכחו עד כמה מלים יכולות לפגוע" המשיך סבא. "אלוהים אמר לנו שהלשון היא כמו אש. מלים יכולות לגרום לנזק. אפילו כשאתם מבקשים סליחה זה לא גורם למלים להעלם".
"אני מצטער" אמר תום והסתובב אל אחיו. "כן...נו, גם אני" השיב אוריאל "אתה יכול להיכנס לחדרי אם אתה רוצה".
"אל יצא מפיכם כל דבר נבול, אלא דבר שהוא טוב בעתו ויש בו כדי לבנות, למען ישפיע נועם על השומעים" אל האפסים ד' 29 |