כשאלוהים מבטיח שיחול שינוי, בין אם זה במצב מסוים, בין אם זה באדם או בעם, אפשר להאמין לו. הוא הרי נצחי, כל יכול וקדוש. הוא מבטיח שלום לאוהביו ולמאמינים בו. לכן עלינו להיות נאמנים ולספר עליו לאנשים שאינם מכירים אותו.
כאשר אנחנו טוענים שאפשר להיוושע אך ורק באמצעות ישוע, מאשימים אותנו בחוסר סובלנות ובגאווה. אבל האמת היא שיש לנו בסיס מוצק לטעון כך, על אף חוסר הסובלנות של המתנגדים.
כפי שראינו במאמרים הקודמים, הדבר שמפריע לאלוהים יותר מכול הוא שחיתות מוסרית. וכעת, כשאנחנו מגיעים לפרק האחרון בספר מיכה, אנחנו קוראים שאלוהים שולח את הנביא לדבר אל בני העם ולהוכיח אותם על השחיתות הגדולה שלהם [ומצד שני הוא גם מדבר על תקוות הישועה של העם. אני סבור שזהו הלקח החשוב ביותר של הספר הזה, ואולי של כל כתבי הקודש. מיכה פונה לאלוהים בפליאה: "מי אל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאותם. תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (מיכה ז' 18-20).
למה כל כך קשה למצוא בקהילה אנשים שמוכנים לשרת את הזולת? הסיבה היא, כנראה, שאיננו מבינים כראוי את גודל הקורבן שהעלה ישוע המשיח עבורנו.
לפני מותו הכין ארתור שיעור מספר איוב. ארתור לא הספיק להעביר את המסר בפיו, ואנחנו שמחים לשבת לרגליו וללמוד על גואלו ומושיעו דרך דפי העיתון.