אדון, למד אותנו להתפלל

אחותי היקרה,

ברוכה הבאה להתחלה,
בבשורת לוקס ט"ו 1-7, ישוע מספר לפרושים ולסופרים את 'משל השה האובד'.
בסופו של המשל ישוע משווה את השימחה של האיש (שמצא את השה האובד שלו) לשימחה שבשמים על חוטא אחד שחוזר בתשובה.
כך שיחד עם כל הקדושים שבשמים, גם אני שמח על כך שחזרת בתשובה וקיבלת את ישוע כמשיח שאלוהים שלח בשביל לכפר על חטאינו ולטהר אותנו מכל חטא.

היום שבו אנחנו חוזרים בתשובה, הוא יום מאוד חשוב ומשמעותי בחיים שלנו. החזרה בתשובה מציינת את היום שבו שינינו כיוון: היום שבו הפסקנו להתהלך בחושך, והתחלנו ללכת באור. בעצם, היום הזה מציין לנו את: ההתחלה! (לא את הסוף).

באגרת שלו לקהילה בפיליפי, שאול כותב: "ובוטח אני, כי המתחיל בכם המעשה הטוב, גם יגמרנו עד יום ישוע המשיח" (פיליפים א' 6). את יכולה להיות בטוחה שאותו האלוהים שהחל (וסיים) את המעשה הטוב בקהילה בפיליפי, יעשה את אותו הדבר בחיים שלך.

כולם רואים אותי?
ב'דרשה על ההר', ישוע מתייחס לנושא התפילה. הוא מצווה עלינו להיות שונים מאותם 'חנפים' שאוהבים להתפלל במקומות שיש בהם הרבה אנשים, כדי שיראו אותם מתפללים.

שכרם של אנשים כאלה, לפי מה שישוע אומר לנו – מסתכם במבטים שהם מקבלים.

בניגוד לאותם אנשים, ישוע קורא לנו להתפלל אל אלוהים דווקא במקום הכי "שלנו" בבית (החדר שלנו). למעשה, ישוע כל כך רוצה שנהיה שונים מאותם אנשים שהוא אומר לנו אפילו לסגור את הדלת של החדר שלנו, כדי שאפילו אלה שגרים איתנו ביחד בבית לא יראו אותנו מתפללים (מתי ו' 5-6).

חשוב שנזכור, אלוהים מקשיב לכל מי ש"שופך את הלב" שלו לפניו. בין אם זה באסיפת תפילה בקהילה או בחדר שלנו כשאנחנו לבד. הוא מבדיל בין אלו שקוראים אליו בכל ליבם לבין אלו שמדברים בקול (כדי שישמעו אותם).

זכרי תמיד שזמן התפילה שלנו, כשאנחנו לגמרי לבד. הוא לא פחות חשוב מזמן התפילה שלנו, ביחד עם מאמינים אחרים.

המאבק הרוחני,
כאשר הייתי ילד, הייתי מאוד 'ביישן ומופנם'. דברים מסויימים, כמו שיחות 'מלב אל לב'. היו משהו שיכולתי לעשות רק עם החברים הכי טובים שלי.
אחרי שחזרתי בתשובה, הייתי נפגש באופן קבוע עם אח מאוד יקר וקרוב שאלוהים נתן לי, היינו מבלים זמן ביחד, מדברים, לומדים את דבר אלוהים ו... מתפללים.
אני זוכר שלא משנה כמה יקר וקרוב הוא היה עבורי או כמה נוח הרגשתי איתו. עדיין היה לי קושי מסויים להתפלל איתו.
אבל ככל שחלף הזמן, וככל שגדלתי באמונה, כך גם הלך וקטן הקושי להתפלל. חשוב לי לציין שהקושי קטן, אבל לא נעלם לחלוטין.

אחרי ששאול כתב לגלטים על מעללי הבשר ופרי הרוח באגרת שלו. הוא הוסיף: "...התהלכו בדרך הרוח ולא תמלאו את תאוות הבשר; כי הבשר מתאוה למה שבנגוד לרוח, והרוח מתנגדת לבשר; שניהם מתנגדים זה לזה ולכן אינכם יכולים לעשות את מה שברצונכם" (גלטים ה' 16-17).

התפילה היא מאבק רוחני, מאבק של הרוח בבשר. אדם שעושה פעילות גופנית, מרגיש בגוף/בבשר שלו את המאמץ שהאימון דורש ממנו. אחר כך הוא גם נהנה מהתוצאות של האימון. כשאנחנו מתפללים הגוף/הבשר שלנו לא מרגיש או נהנה מהתועלת שבתפילה. הוא (הגוף/הבשר שלנו) משתוקק לדברים אחרים, דברים שמנוגדים למה שהרוח שלנו רוצה. לכן אנחנו נמצאים כל הזמן במאבק, אפילו כשאנחנו רוצים להתפלל.

זה מאבק שאנחנו נמשיך וננהל עד ימינו האחרון כאן על פני האדמה, עד שניפטר מהגוף החוטא הזה שלנו ונקבל את הגוף החדש שאלוהים הכין לנו.

מה יגידו השכנים?
בשמואל א': ט"ו, אנחנו קוראים על ההזדמנות הנוספת שאלוהים נתן לשאול המלך. זה סיפור ידוע ולכן אני אזכיר לך אותו רק בראשי פרקים:

·        שמואל (ע"פ מצוות יהוה) בא אל שאול ומצווה עליו להכות ולהחרים את עמלק.
·        שאול יוצא להילחם עם עמלק, אבל לא ממלא לחלוטין את מה שאלוהים ציווה אותו.
·        שמואל פוגש את שאול לאחר הקרב ומוכיח אותו על חטאיו.

שאול המלך מודה ומסביר שהוא חטא: "...כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א': ט"ו 24). אם נמקד את המבט שלנו באלוהים ובמה שהוא חושב, לא נפחד ממה שאנשים אחרים חושבים עלינו.

תפילה ועדות.
באגרת שלו לקהילה בפיליפי, שאול כתב: "אל תדאגו, כי אם בתפילה ובתחנונים עם תודה תודיעו בכל דבר את משאלותיכם לאלוהינו" (פיליפים ד' 6). אלוהים נתן לנו את התפילה כדי שנוכל לדבר איתו (עם אלוהים), להודות לו (על הדברים שהוא בחסדו הרב מברך אותנו בהם), להתפלל עבור אחרים ולבקש דברים בשבילנו.

מצד אחד, אלוהים לא צריך שנבוא לפניו בתפילה שלוש פעמים ביום למשך חצי שעה כל פעם, בשביל שהוא לא יחשוב ששכחנו אותו. הצורך בתפילה ובמישהו להתפלל אליו, מגיע דווקא מהצד שלנו. אלוהים רוצה שנהיה איתו בקשר (בדיוק כמו שאבא רוצה להיות בקשר עם הילדים שלו). הוא רוצה לשמוע איך היה היום שלנו, מה אנחנו מרגישים, עם מה אנחנו נאבקים, מה אנחנו רוצים... ככה שאם פה ושם אנחנו לא מתפללים (ולא משנה כרגע מה הסיבה לכך), אנחנו לא חוטאים.

חשוב שנבין, הזנחת התפילה, תוביל לכך שמערכת היחסים שלנו עם אלוהים "תתקרר" ואנחנו נתרחק ממנו יותר ויותר. בדיוק כפי שיקרה אם נפסיק להיפגש עם החבר הכי טוב שלנו. לא יקח הרבה זמן עד שהיחסים בינינו "יתקררו" ואנחנו נתרחק אחד מהשני.

מצד שני, האדון ישוע לא משאיר לנו מקום לספק בנוגע לעדות שאנחנו צריכים לתת לסובבים אותנו. מתי מצטט את האדון וכותב: "... כל אשר יודה בי לפני האדם, אודה בו גם אני לפני אבי שבשמים; ואשר יכחש בי לפני האדם, אכחש בו גם אני לפני אבי שבשמים" (מתי י' 32-33). אם נכחיש כל קשר לישוע המשיח, הוא (ישוע) יכחיש כל קשר אלינו. אנחנו צריכים לומר במי אנחנו מאמינים והיכן תקוותנו נמצאת, מבלי להתבייש בכך. יהיה המחיר אשר יהיה.

אז מה עושים?
אם יש משהו שאני ממליץ ורוצה לעודד אותך להמשיך ולעשות – זה לקרוא וללמוד את דבר אלוהים וכמובן... להתפלל! לבקש מאלוהים (בדיוק כמו אותו תלמיד בבשורת לוקס י"א 1) שילמד אותך להתפלל ושיעזור לך להתגבר על הקושי להתפלל בחברת אנשים.

במקביל (ועד כמה שזה אפשרי) אני מציע לך להתפלל עם מישהי קרובה אליך, מישהי שאת מרגישה בנוח איתה. זו יכולה להיות מישהי מהמשפחה, חברה טובה או אפילו אחות גדולה ממך באדון שאת מעריכה וסומכת עליה. ספרי לה על הקושי שלך ובקשי ממנה להתפלל בשבילך וביחד איתך.

ככל שתתקרבי לאלוהים, תכירי את דברו ותגדלי באמונה. תוכלי להתגבר על הקשיים הרוחניים בקלות יותר.

"הרי לא קיבלתם רוח של עבדות לחזור אל הפחד, אלא קיבלתם רוח המקנה מעמד של בנים, וברוח זאת אנו קוראים אבא, אבינו" (רומים ח' 15)